פסק-דין בתיק הפ"ב 46412-01-12

בקשה לאישור פסק בורר והתנגדות לו בדרך של בקשה לביטול הפסק.

1.         המבקשים את אישור הפסק (להלן: " המבקשים") והמבקשת את ביטולו (להלן: " המתנגדת") התקשרו ביניהם עוד בשנת 1992, ולאחר מכן בשנת 1995, בהסכם שעל פיו יפתחו המבקשים מערכת בקרה למעליות בעבור המתנגדת. כן הסכימו בעלי הדין לייסד חברה משותפת,  ג.כ. בקרת מעליות בע"מ (להלן: " החברה המשותפת"), כדי לשווק את המערכת בחו"ל. החברה המשותפת נוסדה בשנת 1997. בשנת 2000 פרץ סכסוך בין בעלי הדין ובחודש ספטמבר באותה שנה הסתיים הקשר העיסקי שביניהם.

2.         בשנת 2008 הסכימו בעלי הדין להביא את המחלוקות שביניהם לבוררות, לפני הבורר עו"ד דן חי. בהסכם הבוררות הוסכם כי הבורר יפסוק לפי הדין, לא יהיה קשור בסדרי הדין ודיני הראיות וינמק את פסקו. הבוררות התמשכה שנים אחדות, כשבסופו של דבר פסק הבורר את פסקו ביום 31.10.11. לאחר מכן דן הבורר בבקשות מטעם שני הצדדים לתיקון טעויות והחליט אף בהן. מכאן ההליך שלפניי.

3.         המתנגדת טוענת שהבורר לא הכריע בסוגיות שהובאו להכרעתו, התעלם מטענות וראיות שהובאו לפניו ומשמעות הדברים אי מתן הנמקה ואף חריגה מסמכות. עוד נטען כי החלטת הבורר לתיקון הפסק, בדרך של הוספת מע"מ על סכום פסק הבורר, ניתנה באיחור של כ- 10 ימים, דהיינו לאחר שחלפו יותר מ-30 יום מיום שנמסרה הודעה למתנגדת על הגשת הבקשה (ס' 22(ג) בחוק הבוררות (להלן: " החוק")), שעל כן ניתנה בחוסר סמכות.

            המבקשים כופרים בטענות המתנגדת, וטוענים כי פסק הבורר מפורט ומנומק היטב והבורר לא התעלם מטענות כלשהן.

            בתחילת הדיון הודיע ב"כ המתנגדת כי הוא מבקש להתמקד אך בשתי סוגיות, ומצמצם בכך את טענותיו (עמ' 1 ש' 11 ועמד 2 ש' 6). טענתה הראשונה של המתנגדת היא שהבורר לא דן בטענת חוסר יריבות שטענה. טענתה השנייה מופנית כלפי חיוב שחייב הבורר את המתנגדת בפיצוי המבקשים (בסכום השווה ל 337,500 דולר ארה"ב), בגין השקעותיה בחברה המשותפת ובהתקשרות. הבורר הורה על פיצוי המתנגדת בסכום שווה לסכום שקבע בגין שכרה, ולטענת המתנגדת הוא לא דן בטענותיה באשר לאופן חישוב הפיצוי. לדעת המתנגדת היה מקום להבחין בין פיצוי על נזק לבין חיוב בגין תשלום שכר.

דין ההתנגדות להדחות.

4.         באשר לטענה שהבורר לא הכריע בטענת חוסר יריבות שטענה המתנגדת: אכן, הבורר קבע כי טענת חוסר היריבות הועלתה רק בסיכומי המתנגדת, שעל כן ראה בה משום שינוי חזית שאין להתירו. יש לומר אפוא שהבורר הכריע בטענה, אפילו, לשיטת המתנגדת, טעה בהכרעתו. יתר על כן, וזה עיקר: עיון בסעיף 8ב בכתב ההגנה שהגישה המתנגדת לתביעת המבקשים, שעליו מסתמכת המתנגדת בטענתה, אינו מגלה כלל טענה של חוסר יריבות.

כך נאמר בסעיף 8ב:

" כפיר תטען כי עפ"י ס' 7 להסכם מרגע הקמת ג.כ בע"מ התשלומים לגולדהירש היו אמורים להתבצע ע"י ג.כ ולא ע"י כפיר.

עם זאת, מאחר ולג.כ לא היו כספים ומאחר וגולדהירש היתנה את המשך עבודתו בקבלת כספים נאלצה כפיר לשאת לבדה בתשלומים שהיו אמורים להשתלם ע"י חב' ג.כ".

5.         אין הדברים האמורים בסעיף 8ב, גם לרקע הטענות האחרות שבכתב ההגנה, עולים כדי טענת חוסר יריבות. טענת חוסר יריבות יש לטעון באופן מפורש, ולא בדרך שבה טענה המתנגדת את טענתה בכתבי הטענות, שעולה ממנה טענה אחרת לגמרי. כל שנאמר בסעיף 8ב (ובסעיף דומה (31) בכתב תביעה שכנגד שהגישה המתנגדת) הוא שהתשלום למבקשים היה צריך להיעשות דרך החברה המשותפת, הא ותו לא. אין לומר אפילו שטענת חוסר יריבות משתמעת מסעיף 8ב.

הבורר אף היה מודע לטענה, ופסק את השכר שפסק למבקשים באופן שהעמידו על מחצית השכר שהגיע להם, כאשר הוא מביא בחשבון כי את המחצית האחרת הייתה צריכה לשלם החברה המשותפת, והמשיבים הם שהיו צריכים להשקיע בחברה המשותפת את המחצית האמורה.

            לפיכך יש לדחות את הטענה שהבורר לא הכריע בטענת חוסר יריבות.

6.      אשר לטענתה השנייה של המתנגדת: הבורר חייב את המתנגדת לשלם למבקשים סכום של 337,500 דולר, בגין חלקה של המתנגדת בשכרם המוסכם של המבקשים, בעבור תקופה של 45 חודשים שבהם המתנגדת לא שילמה אותו (להלן: החיוב הראשון"). את שיעור השכר האמור קבע הבורר בסכום של 7,500 דולר לחודש, לאחר שמצא כי בעלי הדין הסכימו שהמתנגדת תשלם את שכרם של המבקשים בסכום זה, כמוכח בנוהג שנהגו הצדדים במשך שנים אחדות. הבורר דחה את טענת המתנגדת כי מדובר בתרמית, שלשיטתה לא ייתכן לקבל את טענת המבקשים, למעשה אדם אחד, שחישבו את השכר לפי 300 שעות בחודש, לרבות בחגים ובחופשות.

כאמור, המתנגדת ויתרה על טענותיה לעניין קביעותיו אלו של הבורר .

7.         הבורר דחה את תביעת המבקשים לפיצויים בגין נזקים עתידיים של הפסד רווחים מפעילות החברה המשותפת, אך חייב את המתנגדת לשלם למבקשים, בגין הפסקת עבודתם וההתקשרות עם המתנגדת, פיצוי עבור השקעותיהם בחברה המשותפת, בסכום השווה לסכום החיוב הראשון. שווי השקעות אלו נקבע לפי מחצית שווי עבודתם של המבקשים במשך 45 החודשים האמורים. ההסכם שבין בעלי הדין היה ששני הצדדים ישקיעו בחברה המשותפת בחלקים שווים, כאשר המבקשים השקיעו את חלקם בעבודתם והמתנגדת שילמה רק את מחצית שווי עבודתם. במלים אחרות: הבורר קבע את שווי עבודתם של המבקשים בשיעור של 15,000 דולר לחודש (לפי 50 דולר לשעת עבודה ו-300 שעות בחודש), וחייב את המתנגדת לשלם את מחציתו השנייה של סכום זה (למשך 45 חודשים), שהרי זה חלקם של המבקשים בהשקעה בחברה המשותפת ובהתקשרות עם המתנגדת. הפיצוי שקבע הבורר עומד אפוא על סכום נוסף של 337,500 דולר (להלן: "החיוב השני").

8.         המתנגדת טוענת כי, בטרם פסק את החיוב השני, היה על הבורר להכריע בטענתה שהמבקשים לא יכלו לעבוד ולא עבדו 300 שעות בחודש, וכי מדובר בתרמית. אמנם המתנגדת אינה עומדת עוד על טענתה כי כך צריך היה הבורר לעשות גם לגבי החיוב הראשון, אך היא טוענת כי חרף הנוהג שנוצר לשלם למבקשים 7,500 דולר לחודש, היה על הבורר לשוב ולהיזקק למספר השעות שעבדו המבקשים, לצורך סוגיית הפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות. מכיוון שהנוהג הוכח רק לגבי תשלום השכר שהיה על המתנגדת לשלם, הרי שהיה על הבורר להכריע בסוגיית מספר שעות העבודה שעבדו המבקשים בפועל, ועל פיו לקבוע את הפיצויים בגין הפסקת ההתקשרות. קביעתו זו של הבורר (בסעיף 100 בפסק) לא הכריעה אפוא במחלוקת שהובאה לפתחו. משלא הכריע הבורר בסוגיה זו, עומדת למתנגדת, לשיטתה, הוראת סעיף 24(5) בחוק, המקנה לבית המשפט סמכויות לבטל את פסק הבורר, או להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר.

9.         איני מוצא ממש גם בטענה זו. הבורר הכריע כפי שהכריע לגבי הסכמת הצדדים שהמבקשים ישאו בשכרה של המתנגדת (החיוב הראשון), ומכאן קצרה הייתה הדרך לפסוק פיצוי בסכום דומה בגין הפסדי המתנגדת כתוצאה מהפסקת ההתקשרות (החיוב השני). אינני סבור שהיה על הבורר להכריע בשאלת מספר השעות שעבדו המבקשים, שהרי הסכמתם לצורך סוגיה זו, הייתה מורכבת משניים: